ניווט בדד (סיפור של קיץ)

שמי הלילה זרועי מיליוני כוכבים, מנצנצים, נקיים מכל בדל ענן השרו אוירה של שלווה. אורו של הירח המלא שזרח קרוב קרוב וגדול גדול מעל מכתש רמון עטף הכל ברכות מלטפת.
ממרחק של קילומטרים ראה את הנ.צ. הבא שלו על גבעת החרוט. אמנם התנשאה הגבעה רק עשרות בודדות של מטרים מעל ערוץ הנחל, אך את הציר למד היטב במהלך היום בבית הספר לקצינים, הרגיש בטוח בעצמו וביכולות הניווט שלו. "הניווט במכתש הינו קשה במיוחד" הזהירו המדריכים בקורס, "המבנה שטוח יחסית והתוואי הדומה מבלבלים". אבל כעת בתנאי הלילה המואר באור נגוהות ובשקט המרגיע שעוטף הכל, לא היווה הניווט בעיה כלל, והוא המשיך ללכת בקצב אחיד ומהיר כשהרעש היחיד היה של הנשק המתחכך באפוד וחלוקי הנחל המקרקשים תחת נעליו. תן בודד עשה דרכו אל אחד הגבים הסמוכים, עצר והתבונן בהלך הבודד.
זיכרון ילדות הציף את מחשבותיו. זיכרון ניווט הבדד הראשון בחייו שב ועלה, ולרגע ראה עצמו הולך בשמש היוקדת בצהרי היום של חודש אוגוסט. תיקו מיטלטל על כתפיו. קוצים ודרדרים ממלאים את השדה בפריחתם הוורודה סגולה שכמו אומרות 'עייפנו, חם מידי להחזיק תפרחת, הגיע העת לקמול'.
לבד. ילד בן שש.
זה עתה סיים את שיעור השחייה בבריכה, קייטנת קיץ אליה רשמו אותו הוריו. יצא מהמלתחות לאחר שהחליף את בגד הים, נעל סנדלים תנ"כיות ושם פעמיו אל מגרש החניה. יחד עם שני ילדים נוספים מהשכונה היו ההורים עושים תורנות, סבב הסעות לשלוש הזאטוטים. בבקר הגיעו עם אביו ועכשיו אמורים היו לחזור עם אחת האימהות האחרות. במגרש החניה איש אינו ממתין לו. לא חבריו ולא אמא תורנית. מביט ימינה, מביט שמאלה, חוזר לחפש את חבריו במלתחות אך אין איש. מה יעשה ילד בן שש לבדו בשכונה זרה. נזכר שכשנסע עם אמו באוטובוס לעיר הגדולה עבר האוטובוס ברחוב הסמוך. מזל שלא קנה לעצמו ארטיק בסוף השיעור, כעת יוכל לשלם עבור הנסיעה. הנה מגיע האוטובוס, קו 27. עולה ואומר לנהג את שם שכונת מגוריו -מעוז אביב, "האוטובוס הזה נוסע לכיוון ההפוך" משיב הנהג. לא טורח הנהג כאדם אחראי להראות לו את מיקום התחנה הנגדית. יורד הילד מבולבל ומביט סביבו. ומה יעשה כעת? איך ישוב לביתו?
מביט סביבותיו, מנתח בראשו הצעיר את השטח וכמו הצפרים הנודדות שאך לפני זמן מה בקעו מביצתם וכבר יודעות את ציר מעופן בין יבשות רחוקות, כך מבין גם הוא בדיוק היכן הוא נמצא ואיך לחזור לביתו.
מכתף תרמילו על כתפו, חוצה הכביש ושם פעמיו אל השדה הסמוך. בוחר אזימוט ומתחיל ללכת. לאחר זמן נעלמים רעשי השכונה ורחש המכוניות החולפות מתמעט, לבד הוא פוסע בשדה החרב. חרדונים נחרדים מרבצם ובורחים אל מסתרי הסלע, קוצים שורטים את רגליו, אך הוא כבר יודע. הכיוון ברור רק להמשיך ללכת.
עוד מעט קט והנה הגיע לראש הגבעה. תחתיו משתרע העמק הגדול ובו פארק השעשועים המפורסם, בהמשך לו הוא כבר מזהה את שכונת מגוריו. יורד הילד בלב קל למרגלות הגבעה, חוצה את פסי הרכבת והנה הוא על הכביש המוביל לשכונה.
פותח את דלת ביתו ואמו על סף עילפון, אך מודה לבורא עולם שהילד שב בריא ושלם.
מטפס ועולה על גבעת החרוט, פותח את האפוד ומניחו ככר למראשותיו. מביט בשמי הלילה ונותן לשקט ללטפו. אין ניווט ואין בדד שלא יוכל להם.